ספרי פרוזה

יומנה של אישה מודרנית

שם הספר “יומנה של אשה מודרנית” הוא מתעתע. לכאורה הוא נראה כהזמנה לעיון בעיתון נשים נפוץ. אלא שיש בשם הזה תעתוע – תעתוע משובח. אין בספר משום היומנאות, אבל יש בו הרבה אשה – אשה לכל רבדיה. יש בו מארג עלילתי עוצר נשימה. האשה לעצמה, האשה האם, האשה של האיש. הבית – כמאחז עיניים וגם כמאחז של ממש, כעוגן, כפירוק, כחורבן, כנחל אכזב, כנקודת חיים. האהבה – מהותה, משמעותה, התנועה שלה אל השקיקה, אל הנגיעה, אל הפיסיות והמטאפיסיות, הנישואין, החברות, הזוגיות, ההתמסרות.לתוך שלל הנושאים הללו נמזגת ביוגרפיה (לא של הסופרת, כי אם של המספרת נוגה), המשרטטת מפה עם כמה צירים עיקריים.

הציר המרכזי הוא סיפור הרומן בין נוגה ובין דוב. הרומן כשלעצמו – מרתק. הוא מרובד. הוא צבעוני. הוא פורט על נימים נחבאים – חושף, מפורר ואוסף אותם מחדש. התנועה הזו של ההתפרקות והאיסוף היא אחת התנועות המרהיבות בספר. מורכבות מחולקת ומתאגדת לאיש ואשה – פשוט יפהפה.

כך גם ציר ההורות המתקתק בתוך הזמן העובר ומראה איך המספרת הייתה ילדה להורים משלה ודוב ילד להורים משלו, ושניהם הורים לילדיהם. כמה לא פשוט להתבונן על הורות במבט קלידוסקופי, שמצד אחד מנסה להימנע מטעויות ההורים ומצד שני מנסה להראות או לפחות לתהות על תבניתיות הורית.

יש ב”יומנה של אשה מודרנית” ריקום קווים כקווי רקע שמדי פעם מיועדים להבליט את קדמת הציור, עוברים למרכז התמונה ולאחר מכן נאספים כעומק – כמו מערכת היחסים של נוגה עם יונתן הבעל לשעבר, עם חברותיה לקפה ולשיחה, עם מיכאלה אהובתה. כל אלה נטווים באופן אמנותי ייחודי ומיוחד.

השזירה וההשתרגות של סיפורי המקרא – ודמויותיו הנשיות והגבריות – לתוך ומתוך סיפורו של הספר הזה הוא מפעים.

ולבסוף או בראשית הכול – הכתיבה, השפה שהיא עילוי לעצמה. הנוכחות של השפה היא כמעט כדמות בתוך הספר, כמעט כבת דמותה של המספרת. המפל המדהים של עברית משובחת הוא לגמוע ולא לרוות. הליריקה, הפיוט והפרוזה שמתאימים אחד לאחד, משלימים, מגביהים ומעמיקים את הטקסט – כל אלה כל כך נדירים שהם פשוט מעתיקי נשימה.

הלנה המיתולוגית, עורכת ספרים ומבקרת

בהוצאת: כנרת זב”מ, 2011, 192 עמ’