עירוי של טלטלה מופתית ; לספר - ניקול ופייר - ענת לויט
הוצאת ידיעות אחרונות ; עורכת - לילי פרי
הייתי בטוחה כי עומדת אני להישאב למחוזות רחוקים, קסומים, כמעט היוליים.
וכי מה מחזק יותר הבטחה שכזו אם לא ביקור בכפריה השלווים של צרפת.
אלא, שכבר למן המשפט הראשון נעורתי. החביקה של 'ניקול ופייר' אינה מהפנטת ואינה משכרת, ואפילו לא יכולתי להתנחם ב-הזרה לכאורה שביקשה לויט ליצור לסיפור. הלא, לא ניתן באמת ובממש להניף יד כמו הייתה ההתרחשות רחוקה. התהפכות הקרביים הייתה צריכה להגיע עם אזהרה – שכן מרגע שנכנסת – אינך יכול לצאת עוד. שבי אתה מתהלך בספר החכם, המדוייק והמפליא הזה.
כל-כך הרבה כותבים מכריזים על עצמם כעל חוקרי החיים. לפעמים לא צריך להכריז, צריך לעשות במעשה הידיים. הכתיבה היא מלאכה. לויט עוד טרם היות הספר שירטטה לעצמה בועה. ואין זו בועה דקה, אוורירית ככל שתהא, צבעונית ככל יכולתה, בועת סבון המשחקת עם המציאות לסף שבין בידיון לאמת. לא. זו בועה שלויט תכננה אותה כמעשה אריכטקטוני. כמבנה ארכיטיפי – שחייב לחדור, לחלחל, לטלטל את הלוחות הטקטוניים של מעבֵּה המעטפת האנושית. וכאדריכל אמת, יוצאת לויט אל השטח לבחון האמנם תעמוד הבועה לקורותיה, האם יחזיק המסד את הגג. ולא בשביל להכניס את הקורֶה לתוך בית הבועה מדקדקת לויט את התצורה, אלא כדי לעשות שניים – לדרוש ולהתחקות אחר השורשים ו-לאמת את הדרוּש לניתוץ. לשבר.
זהו אינו ניפוץ הבועה במובנו השחוק והקלישאי. כמעט להיפך – זהו שֶבר של נכונוּת. כזה שהריסוק שלו כאוב. כזה שהכיתות שלו קוטם תבנית של עבודה אלילית, מבלי להותיר פסל ומסיכה להיאחז בהם.
'ניקול ופייר' הוא החלק הראשון בקולאז' של הספר. אחריו יגיעו סיפוריהן של מדלן ושל דניאל (המסופרת דרך ביאטריס). ארבע ילדות-נשים ומורתן חושפות את המערך, השקילויות והמארג של חיבוריהן – לתוך עצמן, ביניהן ובינן לבין בני זוגן.
הקריאה ב'ניקול ופייר' השיקה לעיניי קריאה במדרשי חכמים. אין, ולו מילה אחת מיותרת. ההידוק הלוחץ, הצובט של לויט – הרתיח את נוזלי הגוף והנפש, עיבה את אדי הרוח ואסף את הנוזל הצרוף לתמצית חֶקֶר. לויט לא נצרכה לקילוף האיטי – לא רצתה בבגדים, אפילו בעור לא חפצה, גידי הדמוּת מעורטלים בידי עצמה לא באזמל המנתחים ולא בעיפרון החישוב, אלא בתבונת הדרשן, בתביעתו את דעת המכאוֹב.
'ניקול ופייר' הוא ספר שמהפך את הסוד לגלוי, אלא שעדיין נחבא הוא. מוצפן. המיניות, השקיקה, חלומות שנבזזו, הגשמה מעוותת, ובמיוחד – נתוּר ונקוּר של תלוּת, כליאה, שעבוד ללא עיוורון, בין הנשיוּת העצובה לבין הזוגיות המתעמרת. מסתבר כי יש דבר כזה שהוא עודף מצפּוּן בחוסר מוסריוּת.
אלא שלויט אינה מתמכרת לרחמים, גם לא לרחמים עצמיים של נשותיה. בשיחה שכמעט אינה מורגשת, מדברות הנשים הקטנות של לויט עם 'נשים קטנות' של אלקוט, עד כי נדמה שאלו הקטנות-גדולות הן נגזרות נייר של ההן. ואל נא נטעה, בשיקוף של לויט – אין ולו רגע משום הדיון המלאֶה והממוצה אודות פמיניזם ואדוניוּת. לויט אינה זקוקה לכך, היא לא כתבה מסמך סוציולוגי היא כתבה ספרות מופתית.
גם סביב מגדל של בועה ישנו חוג ולויט רושמת קווי שורות משוטטות של נשים כמו חצתה בעדינות מפת עולם בתווי פְּנים ופָּנים את דמויותיה – מעשה גיאוגרף המישיר את מבטו נכוחה ברגע שלפני וברגע אחרי בו הקים את משכן הֵדיו. כך נוצרים חיבורים בין ילדוּת ללמידה, בין הוֹרוּת לעקרוּת, בין שלווה לרעד, בין הסתגרוּת לתפילה, בין קלקול לתיקון, בין גשם לנֶשֶם.
הכתיבה של לויט היא פרוזה-לירית. גם הכתיבה, כמו הספר, כמו הסיפור, אינה מתחמקת, אינה פתלנית. לויט אינה שועה לגדרות הדפוּס. התיאור מקבל רק ורק את המשמעת העצמית שלו ולכן הוא יכול להתרחב ולהצטמצם, נתון לחוקותיו. התנועה הסקירתית הזו מממשת אצל לויט תיעוד של זהוּת. לא זיהוי מוגדר כדי להצביע על חטא אלא מבע של מבט – מיקרוסקופי ופנורמי באחת. ארשת המפוררת לגרגרי אבק את המוּדעוּת ומחברת את המראֶה לגילוי מקיף של עוולות עורלת הלב. לויט אינה מתבוננת. היא מְתָהלֶכת ניתוח של העין כדי כך שההרגשה של הקורא היא שהספר מפעֵר את האישונים. בוודאי, זו הרגשה קשה, מצמיתה – ללא היסח. ללא סימאון.
ועם זאת, אי אפשר שלא להתפעם מהרכּוּת והחמלה בה כותבות הדמויות של לויט אותה ואת היותן. צבעי הנשימה עומעמו עד כי נחנקו, המוות מאפל את פינותיהן, הבגידה משברת את שאיפתן ואין בהן ולו טיפה אחת של מרירות. ייאוש – מעט. כזה המעניק את העמקת הגונים לתבונה. תוגה – מעט. כזו המושיטה יד ליריעת בָּד ההבנה, מותחת אותם. ובמיוחד – סדקי המרצפות מהם ניבטת תהום מעיקה, נכאה – ועדיין יכולים אנחנו לפסוע עליהן, אריחים ארוכים של המילים הכותבות אותנו בדממה מתמסרת.
הספר 'ניקול ופייר' הוא ספר קשוּב ולָמד – הוא מנכיח אהבה רק בגלל שזו חסרה בו עד כלות. אבל הוא ספר אוהב.
לויט מרוקנת את הריקנוּת בכתיבה איכותית, נפלאה. המשובחוּת הזו מערה לתוך היותנו טלטלה מופתית.
אל תעזו לשכוח את הספר המובחר הזה.
מאת: הלנה מגר-טלמור, מתוך הבלוג "בננות".
כותבת, עורכת ספרותית, מבקרת בספרות מנחת סדנאות כתיבה ;
כינוי – (ה)מיתולוגית.
